פנחס צינוביץ
אתר הבית

תמונות חיים
 
פינחס צינוביץ, ציור בורא,
 
מאת: עוזי צור, מבקר אומנות (עוצם עין אחת). עיתון 'הארץ' 2005  
 
 
לו אפשר היה למפות אמנים לפי האמת שבהם, מצד אחד הכוזבים, המניעים את גלגלי יצירתם באש קרה של יחסי ציבור, ובצד האחר מי שהיצירה בוערת בעצמותיהם, יכול פינחס צינוביץ לשמש סמן לאמיתיים. האוצר יניב שפירא אמר לי דבר-מה, המגדיר את ייחוד    המופשט של צינוביץ באמנות הישראלית : בקיבוץ צובה נמצאים, זה לצד זה, הסטודיו של זריצקי והסטודיו של צינוביץ. הסטודיו של זריצקי נפתח אל הרי ירושלים, אל הנוף שהזין את המופשט שלו, מופשט של דקויות אור מקומי, השואף, לאוניוורסלי , ואילו הסטודיו של צינוביץ מסתגר בעצמו, מואר באור ניאון קר, וכך נברא המופשט שלו מתוכו, מחורבות גופו ונפשו, נטול מקום ממשי - זריצקי וצינוביץ כשני הפכים של המופשט הישראלי. בזיכרון עולה הסטודיו של פרנסים בייקון, שהיה כמטאפורה לבונקר. לעתים נדמה שצינוביץ לוקח את הגופניות של בייקון רחוק ועמוק עוד יותר, אל מחוזות פנימיים שלא ניתן להפריד בהם בין גוף לנפש .
התערוכה הנוכחית בעין-חרוד מעוגנת סביב תשעה שערים, שהם תחנות בחייו של צינוביץ. מאז נפצע בקיץ 1965 בפעולה צבאית החל לצייר באופן מקצועי, ומתוך מצב משברי מתמשך ("היה פיצוץ ומצאתי את עצמי מקופל סביב שיח בננה. הרגשתי שרגל אחת הלכה לי...איבדתי דם רב, שכמעט עלה בחיי... השיקום הגופני הלך מהר. הנפשי- הרבה פחות"), דרך המעבר הטכני משמן לאקריליק ועד לתחנה האחרונה הנועלת ופותחת את יצירתו עד כה - מות האב. אותה רוח אלוהים מרחפת על האברים הפנימיים של ציוריו, אברים שקולף מהם העור ועטפו אותם קרינה ורטט חדשים.
"זמן בשר" - 16 בדים מאורגים מ- 2004
נוצרו כשנתיים לאחר מות האב, זליג צינוביץ, בעקבות הצפייה בדעיכתו האטית של האיש החזק- החקלאי, הנגר, הספורטאי. הם תלויים בין עמודי האולם        בשדרת המוזיאון, כדגלי אבל. יש בהם מצינוביץ המוכר, אך גם שם מתחולל תהליך השהייה, הזמן שהיה בציוריו לחשמל זורם על הבדים. אולי אפשר לדבר על קריסת מערכות, על הסתיידות וזרימה באברים המקולפים. 'יפה' במיוחד הוא מין אי משחיר בין קרעי ירוקים וסגולים, שעורקים ורודים חותרים בהם, ומתחוללת עליו סערה, או גידול ממאיר. ממול, בין העמודים האפורים, כסימנים של היגיון בחשרת הציורים, תלוי "ספר הבשר", הנפתח בין מים עליונים לתחתונים, מערכות כלי דם השותתות אל המים, ועורק בודד עדיין מוביל אל חציו השני של הספר. הבן החרד לגוף האב הולך ונסוג ממנו, מבודד מתוך הקרביים כאב בודד, סימפטום בודד, ומצייר אותו כדוגמית מעבדה, מופרדת מיתר הגוף. צינוביץ בורא זרימות וחוסם אותן, ואת המערך הזה הוא מבודד לעתים, ורק מפריד בין הגוף לעולם שבחוץ למוות שהוא משהו אחר לגמרי.
                                                                                          
           מתוך הסדרה 'זמן הבשר'. 2003 . אקריליק
                               
 
בסוף שדרת העמודים, בקצה הפרספקטיבה, במעלה המדרגות, משקיף "מפקד המשמר" (2004) - ציור פנוראמי מ 2004.
הוא כדמות האב המיתולוגי, הצופה בתמונות האבל עליו. אור צהבהב קורן מגופו, והוא כפסל אליל הניצב במרחבי הנוף האופקי.
 
1994 הייתה שנת ברכה לצינוביץ. במעבר מצבעי שמן לאקריליק חדרה קלילות-מה ליצירתו הדחוסה עד מועקה, סינתטיות המנוגדת לאנטומיה של ציוריו, וכך נברא מתח חדש. האולם המוקדש לשנה זו מפעים ביפי הציורים (שנבחרו גם לפתוח את הקטלוג המשובח של התערוכה). ב"משחק בפרופיל" מרעידה דמות גפרורית במערבולת של בוץ ואור, ופני הדמות בפרופיל הופכים לשלהבת צהובה. משמאל ולמעלה צינוביץ מערסל גב ועכוז נשיים, ענוגים, בקו של אור. סקיצה ל"חום הנעליים" היא אחד הציורים היותר בוטים של צינוביץ. מלשד הציור מזדהר מין ורוד מתוק להחליט, שמשוח עליו חום כבוי כצואה, והפרח המוזר הזה מוקף משבכים של ירוק חי, ארסי, שמתוכו משתרגים שורשים גיסים של אור חולני, המתחברים אל גבעול המזין או מנקז את פרח הצואה אל מקור לא ידוע, מחוץ לתמונה.
 בקפיצה כרונולוגית עוברים המבקרים לאולם המוקדש לשנת 2004. מרתק, כמו אצל כל אמן אותנטי, לבחון את ההמשכיות והשינויים ביצירה. החשיכה וההארה מוטמעים בצבעוניות, כאות לימי הבריאה וליום הדין שיבוא. איים של מאבק מוקפים מפרצים של חושך אטום, ולפעמים אי אחד שולח לעבר האי האחר עורק חיים. כזה הוא "אור נידח נזרק לפח" ו"נדלק על החום".
 
"ערימת העלים המצטברים ליד .דלת הסטודיו הולכת וגדלה. הרוח מביאה אותם והם מתגבבים להם בנחת... עלים יבשים שפעם היו ירוקים וכעת הם חומים-אפורים וצהובים", מעיד צינוביץ. בשנת 2002 מתרוממים סולמות מתהומות הגוף, ושום מלאך לא עולה ויורד בהם , עלים, בין לבלוב לכמישה, מכסים את הגוף כמצע של אזור מרקיב. "כולי מכוסה עלים", כמחווה לתפנימים של מאטיס, במין דקורטיוויות ים-תיכונית, עלים בשחור וירוק על אנטומיית הגוף.
משנת 2003 מוצגת כנף בודדת של בשר ואור שעורק של מים תכולים חותר בה, כמניפה של גוף ונפש נגד המוות הסוגר, והיא כבדה ומסורבלת מדי. תאים מוגדלים עטופים בקרומים של אור ועור, צמודים זה לזה כאשכול של גלמים, שעוד מעט ייצאו מהם פרפר או תולעת.
 'יהללוה (מה לחשוב)" מ- 2002-4 : אכן, מתוך הגולם בקע פרפר שהוא גם תולעת, מנופף בכנפיים מגושמות, שעיני סכנה משובצות בקצותיהם, להטעות טורף אפשרי גופו כבר נוגע באדמה, המחכה לרימתו, והוא מפרפר מעל מים ואוויר ונוגע גם בשמש, שקרניה המעוכות מתפתלות כנחשים ברקיע.
 
"שמש של היום שקעה לה אתמול" הוא שם סדרת הציורים מ- 2003, שהושאל מכרך שיריו של שאול טשרניחובסקי. כמו מתממש בהם "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון", וגורמי השמים לכודים בתוך הנפש הלכודה בגוף. בניגוד לגורמי השמים, מחזוריותם פגומה ופגיעה, והם מדשדשים בפיתולי מעיים, בקיבה בוערת, מאירים אל מחוורי הדם, השתן והצואה, כולם מוארים באור הנובע מעולמו הפנימי הנפשי של צינוביץ.
 
התערוכה והקטלוג עוזרים למקם את צינוביץ במקום הראוי לו במפת האמנות המקומית, כחריג בנוף, כגוף לעצמו, וההיגיון הפנימי של אצירת התערוכה שאינה ליניארית, תואם להיגיון הפנימי של היצירות עצמן.
 
 
עלים נופלים עלי
כולי מכוסה בעלים,
הירוקים קרובים לגוף
הצהובים בשכבה שנייה
והחומים - בסוף.
אני קם, מתרומם מעל פני האדמה
וכולי חדש.
 
                                      פיני  

אפשר לראות דוגמאות מציורי אקריליק  בחלון 'אמנות'
 
 
   
לייבסיטי - בניית אתרים