פנחס צינוביץ
אתר הבית

תמונות חיים
 

 

 


דיוקן עצמי, בערך בגיל 25  
 

בכי/ פנחס צינוביץ

בחוץ מילל לו התן  ואני מתייפח כמו ילד קטן

בחוץ כבר קורא תרנגול ואני כבר אינני יכול.

מדוע נבחרתי אני מכל אנשים,

זה איננו נעים קשה מדי לאדם אחד.

מדוע אני, מר לי

ואינני יכול לישון בלילות

ופתאום פתאום מתייפח קשות,

למה דווקא אני?!

 
הקדמה מאת עירית, אלמנתו של פיני           
אוקטובר, 2007
 

כבר כ-8 חודשים חלפו מאז מותו של פיני, תיקון, מאז שחייו של פיני הגיעו לקיצם באופן מיותר כל כך. השיר שבחרתי לפתיחה מתאים גם לי, ואולי בין הקוראים המזדמנים לאתר שלנו, יש המרגישים שהשיר הזה נכתב עבורכם, כל כך קשה כאן.
 
אני רוצה לנסות לספר על פיני, לספר עליו כילד קטן בן למשפחה קטנה ואוהבת בקיבוץ דפנה, על פיני כתלמיד, מדריך, חייל, פצוע, על פיני שמתפתח לאט לאמן, על משפחה חדשה שמתחילה לצמוח, על מחלה שמתחילה לצוץ ולהתחזק כמו עשב שוטה שנאחז ומסרב לצאת, בגינה מטופחת- על כל המכלול המסובך שנקרא חיים של אדם ועל זלזול של רופאים, שמביא להידרדרות רפואית שעם טיפול אחראי ניתן היה למנוע אותה, על אטימות  ושתיקה של המערכת הרפואית, על טיוח, על סבל בלתי יתואר, על שבירת מוסכמות וקריסת מערכות.
 
אני לא יודעת אם אצליח לנווט את סיפור חייו ומותו של פיני כי בינתיים כמו שפיני אומר  "מדוע נבחרתי אני מכל אנשים"  גם אני מרגישה ככה, אבל אנסה. ואתחיל דווקא מהסוף.
השנה הזאת הייתה ועודנה קשה מאד עבורי, הקושי העצום שהיה בליווי  פיני במחלתו, בתקופה של כשנה וחצי, בבית ובבית החולים, הטיפול הרפואי הטכני, האדיש  וחסר תשומת לב עמוקה, שמתייחס נקודתית לתופעות אך מתעלם ממצבו הרפואי הכללי ומהנזקים הגדולים שכבר נגרמו לו מאז פציעתו ומחלתו. ההרגשה שמלווה אותי לאורך כל האישפוז הממושך, כן, שיכלו לעשות יותר, לחקור בספרות מקצועית, להתיעץ עם רופאים ממומחים, בארץ או אפילו בעולם, בעזרת האינטרנט, המקצר מרחקים, ושלא היינו במקום גבוה ברשימת העדיפויות שלהם. 
לרגע נדמה היה שיש קרן אור ומתחיל לבסוף תהליך הבראה, אך אז מגיע סוף לא צפוי, מיותר וניתן למניעה.  פיני מתפתל מכאבי בטן איומים לאורך שעות ארוכות, רופאים במחלקה מזלזלים בסימפטומים, אינם מקדמים טיפול הולם, אינם מתריעים ואינם מורים על מעקב צמוד, פיני ממשיך להתלונן, מצבו ממשיך להידרדר, את תחינתי לעזרה פוטרים. איש אינו קשוב למצוקה הגוברת והולכת, שעות העינוי והסבל נמשכות, מערכות גופו מדרדרות קורסות, וכשהרופאים מתעשתים ומנסים להצילו - כבר מאוחר מדי ופיני נפטר בייסורים קשים – מוות מיותר שניתן היה למניעה.
 
לקחתי על עצמי לטפל ביצירות של פיני, לדאוג שהסטודיו בו עבד פיני, ישוקם ויהיו בו תנאים יותר טובים לאחסון התמונות בצורה יותר ראויה ובטוחה והצלחנו גם לתת הרגשה שהסטודיו גם היום הוא 'המקום של פיני'. לקחתי על עצמי גם לתעד את חייו של פיני כאמן, יש לנו הרבה חומר שהתפרסם בעיתונות, בעקבות תערוכות שהתקיימו לאורך השנים, ובתקווה שימשיכו להתקיים, לפחות אחת לשנה. בכוונתי להחליף מדי כמה חודשים חלק מהתוכן, לרענן ולעניין. 
 
פיני נולד בשנת 1943.
ההורים שלו, יונה וזליג, היו די מבוגרים בהיוולדו, פינחס הוא הראשון, נקרא על שם אבא של אימו, אברהם נולד שני ואחרון בשנת-1947, נקרא על שם אבא של אביו.
ההורים עלו מפולין בשנת 1935, בלי קשר זה לזה, הכירו בקיבוץ והתחתנו בערך בשנת 1940 
בשביל האימא, יונה, האמהות הייתה תמצית חייה, הגשמת מאווים, בכלל, היא וגם זליג אהבו ילדים באשר הם ילדים, בצורה יוצאת דופן, אני זוכרת את זה מאז שהכרתי אותם. האבא זליג דרש סדר ואחריות מילדיו, מה שלא היה כל כך ברור בחיים שלנו 'בקיבוץ של פעם'. פיני סיפר לי המון פעמים איך האבא היה תופש אותו ביד ומושך אותו הביתה ל-'ארוחת ארבע' המשפחתית שהתקיימה תמיד בשעה של אחרי יום העבודה בבית ההורים. אני זוכרת את 'ארוחות הארבע' האלו שהיו תמיד מאורגנות למופת, בניגוד להרגשת החופש שאנחנו היינו רגילים, למשחקים עד שעות החושך עם שאר הילדים, אחרי שנגמר יום הלימודים+ בית הילדים.
 
אני מציינת את הנקודות האלה כי במידה רבה הם אולי עשו את פיני לאותו בחור טוב ונעים הליכות שאני הכרתי כשנפגשנו בצבא. והם גם השפיעו על התנהגות ההורים בזמנים קשים שבאו מאוחר יותר, במיוחד בפציעה.
 
בבית תמיד היו עוגה ועוגיות מעשה ידי האימא-יונה וגינת פרחים מטופחת- גם של יונה, היא הייתה מאד משקיעה ולא היו במעגל שלה קצוות לא גמורים. הייתה לה השכלה רחבה בתרבות רוסיה ופולין וידע מרשים בהיסטוריה, במיוחד צבאית, של מדינות אלו.
האבא-זליג היה נגר, הוא למד נגרות ב-'אורט', בעיר הולדתו פינסק והיה מומחה בכל סגנון, כלי, מכונה, לא היה משהו בתחום עבודות נגרות שלא יכול היה לעשות ובצורה המושלמת.
זליג הוא בן למשפחה ענייה מאד ומגיל 5 כבר עזר בבית בשליחויות ועוד. הסיבה לעוני הכבד של משפחתו הייתה כי אבא שלו גויס כחייל לצבא הפולני עם תחילת מלחמת העולם הראשונה ונהרג זמן קצר לאחר מכן. האימא נשארה אלמנה עם תינוק-זליג ועוד אח ואחות צעירים, בהמשך, כעבור מספר שנים, האח גויס לחייל הפרשים של הצבא הפולני וגם הוא נהרג, האחות אולי הגיעה לרוסיה והתחתנה שם, זליג לא היה בטוח בעניין הזה, אבל הייתה לו איזו סיבה לחשוב כך. את אמו הביא ארצה בשנת 1938 והיא חייתה עם המשפחה עד פטירתה.

את אברהם, האח של פיני, פגשתי לראשונה בחצר בית החולים-עפולה. הוא היה כבן 18 בסוף כתה י'ב, התיידדנו בקלות. גם אברהם, כמו פיני, היה נעים וחמוד הוא נראה דומה ושונה מפיני בהופעה חיצונית, בערך אותו גובה, אבל למרבה הפלא- שיער כהה עם עיניים ירוקות ותווי פנים שונים. על אברהם, שנפטר גם הוא, טרם זמנו, עוד נספר בהמשך.


 

 

 

 











 

 

 



 







 

 
 

 

 

 
.                           
לייבסיטי - בניית אתרים