פנחס צינוביץ
אתר הבית

תמונות חיים
 
 
מכתב מאת מרגה
לעירית היקרה לילדים ולנכדים
קבלו את זיכרונותיי על פיני יקרכם, באהבה, 
 
באוגוסט שנת 1951 הגענו,דני ואני לקבוץ דפנה וחודש לאחר מכן התקבלתי כמורה בכתה ג'. לפני עבדה איתם מורה בשם דינה שעשתה עבודה יסודית בהקניית יסודות הלמידה והכתה הייתה מגובשת. ניכר היה הקושי להסתגל אלי, אבל, עם הזמן הפכה הכתה לשלי ונתנה לי הזדמנות להכיר את מה שנפל בידי. כמו להרבה כתות בגיל זה, היו גם בה כמה "שליטים" ששליטתם לא תמיד נראתה לי.
פיני היה ילד שקט וצנוע. הוא לא היה מנהיג, אך גם לא היה מונהג, הוא התעניין במה שלומדים, הכין את מה שהוטל עליו, אבל, הורגש שחסר לו "משהו", ה"משהו" היה שטחי אמנות שונים: נגינה  על פסנתר שלא הייתה מתאפשרת לו לולא עבר את מבחנו של חיים רוטשילד, איש המוזיקה של קבוץ 'הגושרים: פיני השתייך לחברה, למרות היותו שונה מרוב הבנים האחרים. הוא ידע לוותר על שלו כי היה "איש שלום". אינני זוכרת ריב כל שהוא בינו לבין בני כתתו.
 בקבוץ דפנה בימים ההם, רוב ההורים לא מצאו לנכון להתעניין בפרטים על מצבם של ילדיהם בלימודים, בחברה וכו' כי זה פגם לפי הבנתם בשורשיו של החינוך המשותף, החינוך היה תפקידם של המטפלות והמורים (גם אם לפעמים הייתה ביקורת קשה עליהם).                                                            
בכתה זו היו שנים שלושה זוגות הורים ש "לא נהגו להקפיד על יסודות האידיאולוגיה של החינוך המשותף". הוריו היקרים של פיני ובמיוחד אביו מצאו לנכון להיפגש איתי או לעצור אותי בשבילים כדי לקבל אינפורמציה על בנם ולשתף אותי ברגשותיהם כלפיו, מהם למדתי על נטיותיו לאמנות של פיני, על השעות שבהם הוא מבלה ביצירות שונות לאחר גמר חובותיו.
בכיתה אי אפשר היה לא לאהוב אותו. הוא היה חרוץ ונינוח, המריבות שהיו די נפוצות כמו בכיתות אחרות, ובמיוחד ההנאה להציק לילדים חדשים שהגיעו מסביבה אחרת, שצבעם היה שונה, שלא ידעו היטב את שפתנו או ילדים שפינקו אותם בבית וזה היה ניכר בהתנהגותם.
אחדים נהגו ממש באכזריות כלפי קבוצה קטנה של ה"שונים" ואני בכל הכלים שהיו בידי עשיתי הכול להגנתם. פיני היה מהבנים היחידים שלא נמשכו ל"משחק" הזה, היו לו תחומי עניין אחרים ונוסף לזה היה לו לב טוב ורגיש ועדינות במראה ובהתנהגות. אני זוכרת שאהבתי אותו מאד וכמה שנים לאחר שגמרתי לעבוד בכתה זו ונסעתי ללמוד בסמינר 'אורנים' שנתיים ולאחר מכן קבלתי כתה חדשה עבורי שהיו בה הרבה יותר ילדים מאשר בכל הכיתות האחרות, אחד מתלמידי בכתה זו היה אברמ'לה אחיו של פיני, פיני התבגר קצת בינתיים והוצע לו לקבל את תפקיד המדריך בכתתי.
זכורה לי עבודה משותפת יפה בינינו, ילדי הכתה אהבו והעריכו אותו. הוא שימש להם כדוגמה. כתה זאת קלטה הרבה ילדים חדשים לחלק מהם לא היה קל, וגם לא היה קל להיות המחנכת שלהם, פיני עשה עבודה טובה, הייתה הבנה רבה בינינו והערכה הדדית.
דני, בעלי היה מורה למוסיקה, בבית הספר, גם הוא מאד התקשר ואהב את פיני שהיה כידוע מוזיקלי והתעניין בתחום.
כשפיני התגייס לצבא ואנחנו חזרנו לקיבוצנו הקודם, המשכנו להתעניין בו, שמעתי על כל מה שעבר עליו בפציעתו הקשה ועל החברה הטובה שלו, עירית. 
גם בשנים שלאחר מכן עקבתי אחריו. דני ואני עם אחת מנכדותינו-בת 5 או 6, נסענו לראות את תערוכת ציוריו במוזיאון ת"א, שם ממש נפקחו עינינו והתמוגגנו לראות לפנינו את תלמידנו עושה חייל רב. למחרת כשביקרנו בביתה של נכדתנו, מצאנו אותה שוכבת ליד גיליון נייר גדול ומנסה לחקות את פיני, זה, לדעתי, מדבר בעד עצמו.
 במשך השנים ראינו עוד תערוכות ונפגשנו בשמחה ובהתרגשות עם פיני. כשנודע לי שהוא מציג בסמינר 'אורנים' בחטיבת האומנות, הגעתי לשם במהירות ואפילו הוספתי לדברי המרצים את מה שידעתי, אני כמורתו, על פיני הילד.
כעבור כמה חודשים, זה היה כבר טלפון עצוב, פיני הודיע לי על מותו של אברמלה וביקש מאד שנבוא, דני ואני ללוויה. למרות הקושי הפיזי שלי, הלכנו ללוויה ב 'הזורע'. שוב פגשתי שם את כל בני כתתי, את משפחתו של אברמלה, ובמיוחד את פיני שאחיו היחיד, היקר איננו.
בתערוכה האחרונה, בעין חרוד, "סרקתי" בחריצות ובהתלהבות (למרות בעיות הרגל שלי) במיוחד התרגשתי מהשטח שהוקדש לאביו האהוב אחרי מותו. הרגשתי בתמונותיו, בצבעים ובתרכובת את אותו האב שהוא אהב והעריץ, וכך גם אני.
פיני היה מוקף באנשים. הוא עמד במקום מסוים, קרוב לכניסה. חלק גדול מהבאים היו בני כיתתו ובני הכתה שאותה הדריך. זה היה מרגש, גם אני רציתי לשוחח איתו מעט ולהביע את התרשמותי, אבל לא יכולתי (בגלל הרגל) להידחף. כשכבר הייתי עייפה ולא יכולתי יותר, ניגשתי אליו בשקט, התנצלתי והבעתי את תקוותי לשוחח איתו בפעם אחרת.
ההפתעה לא התאחרה, כעבור יום או יומיים, התקשר פיני אלי ושוחחנו שיחה ארוכה ואחרי כמה ימים שוב. כמה נעים היה לי לשמוע אותו ולגלות דעות משותפות על אומנות, על החיים ועוד ועוד
זאת הייתה השיחה האחרונה בינינו.
אגב, עירית, בתערוכה בעין חרוד זכיתי להכיר גם אותך ואת בנותיך. כמה חבל שהפעמים הבאות שנפגשנו היו כבר אחרי מותו.
החזיקי מעמד!
בהרבה הערכה ואהבה,
מרגה  סנדלר
                                                                                                                                                      

                        

                              

                              

 

 

 

 

 

 

 

                             

 

                                         

 
 
לייבסיטי - בניית אתרים