פנחס צינוביץ
אתר הבית

תמונות חיים
 

ליום השנה.
 
אבא,
 
במשך שבועיים אני מתכוונת לכתוב לך, וכמו שיעורי בית דוחה להזדמנות אחרת.
עכשיו כבר בוקר יום ראשון השעה 8:00, כולם יצאו ואני נשארתי עם נייר, עיפרון, כוס נס קפה לחיזוק ומחשבות עליך....
אני חייבת להודות שלא עשיתי את זה הרבה במשך השנה - ככה לשבת, לחשוב עליך.
מצד אחד אתה נמצא בינינו הרבה, במחשבות ובזיכרונות, חסר לנו ביום יום, בחגים ואירועים ובמיוחד בתערוכות שכבר הספיקו להיפתח בלעדיך.
מצד שני אני עדיין לא מוכנה להתמודד עם האבל ועם המחשבות על השנה האחרונה האיומה שהייתה בחייך ועם המוות שלך. את זה אני עדיין לא מסוגלת להכיל.
החיים ממשיכים בדהרה והכי נוח להדחיק ולהמשיך לרוץ.
 
אני רוצה לספר על הבילוי האחרון שהיה לנו ביחד.
התערוכה הגדולה במוזיאון עין חרוד הייתה משאת נפש של אבא. ובאמת היא הייתה מדהימה. אבל בתקופה זו מצבו הנפשי כבר היה לא טוב ואחרי הפתיחה המפוארת הוא פשוט לא היה מסוגל להגיע כל כך רחוק וליהנות מהשהות בתערוכה. שבוע לפני הסגירה הצלחתי לשכנע אותו לנסוע ובאמת- ביום האחרון הגענו. נסענו עם אסף שהיה אז בן 8. כל הדרך שמענו דיסק של אריק איינשטיין ויורם גאון, שרנו ביחד איתם והמורל היה גבוה. הגענו לתערוכה שמחים שעשינו את המאמץ כי באמת, כמו שאמרתי, היא הייתה מדהימה. לאחר מכן המשכנו לפארק הקנגורו בקיבוץ תל- יוסף שם בילינו עם אסף. וגולת הכותרת- אכלנו חומוס ופלאפל במסעדה דרוזית במקום.
אבא היה כל כך מאושר ו"גנב" מאכלים שכבר היו אסורים עליו בגלל הדיאטה החמורה שהיה בה. הדרך הארוכה דרך הבקעה לא שברה את רוחו והיה ממש יום נהדר, שאחר כך היינו ממשיכים להיזכר בו בהנאה.                                              .              
 
קשה לי לזכור את סדר הזמנים אבל ביום העצמאות שלפני שנתיים. כבר הבנו שהמצב הנפשי של אבא ממש לא טוב. זה כבר לא משבר חולף והוא מרצונו בחר להתאשפז.
החודש הראשון דווקא היה מצוין. הוא התיידד עם שאר החולים והיה יושב ומצייר אותם.
אבל זאת הייתה הקדמה טובה להמשך נורא שבו מצבו הלך והדרדר. אני זוכרת את חילופי העונות מבעד לחלון בית החולים. זאת התזכורת הכי מכאיבה לזה שהמצב לא משתפר. אבא נכנס בתחילת הקיץ, ואז הייתה המלחמה בצפון, צחוק הגורל היה שבמשך חדשים הוא נתפס לנושא השלום עם הפלשתינאים והייתה לו ממש תכנית לקיום שלום. אפשר היה לראות זאת כסימן לשיגעון אבל מצד שני כל מה שהוא הטיף לו היה פשוט מאוד- דיבור ותקשורת. ואחר כך סתיו והוא עדיין שם.... וחורף.....וכשכבר הגיע האביב הוא נפטר- אמנם היה במצב קשה אבל אף אחד לא חשב על מוות.
 
אבא,
השארת לנו ירושה המשאירה אותנו בעולם האמנות. ועל כך תודה לך, כי סביר להניח שלא היינו נחשפים לעולם זה בלעדייך. הייתי רוצה לקבל ולו מעט מהאומץ שהיה לך ללכת בדרכך.
להתעלם מביקורת, ולהיות נאמן לעצמך.
                                                                                          
מתגעגעים - כולנו...שי אטגדי (צינוביץ)
 


 
 
 

 
לייבסיטי - בניית אתרים