פנחס צינוביץ
אתר הבית

תמונות חיים
 
סטודיו צר, אביב קצר
מאת: טלי תמיר (כל העיר 19.05.1989)
                                                           

פיני צינוביץ', צייר, חבר קיבוץ צובה, זכה השבוע בפרס בנק דיסקונט לאמן הישראלי, קריאה נכונה בבדי הציור שלו- מגלה בהם השתקפות של עולם נפשי מורכב ובעיקר דיכאון, הרבה דיכאון, זכר לטראומת הפציעה הקשה שעבר במסגרת שירותו הצבאי. על אף שקל ומקובל לשייך אותו לזרם המופשט, טוען צינוביץ' שהוא מחפש בעצם את הצורה. "הצורה " הוא אומר, היא כמו געייה של פרה, היא היחלצות מן הדיכאון.

 "הכול בעצם ציורי ילדים", אומר פיני צינוביץ' על בדי השמן הגדולים שלו. ומצד שני: "ככל שאני מתבגר, יש לי נטייה להיות יותר קלסי". הבגרות של צינוביץ' שומרת תמיד על ראשוניות ילדותית, ובילדותיות שלו יש משהו טרגי, זר ועמוק. צינוביץ' בן 45, חבר קיבוץ צובה, זכה השנה בפרס דיסקונט לאמן ישראלי, פרס שהזוכה האחרון בו היה הצייר אורי רייזמן. חברי ועדת הפרס, ד"ר מילי הד, ד"ר מרטין וייל ומאירה פרי-להמן, מדברים על "מיתולוגיה אישית מופנמת" ומדגישים את נקודת הזינוק של צינוביץ', מתוך המסורת האסתטית של הציור הישראלי המופשט. עוד הם מזכירים: "איזון נדיר בשילוב החומרי עם הרוחני", תאוצה של משיכות מכחול עזות וצבעוניות עמוקה.

 
פיני צינוביץ', גרפיקאי ותחריטאי במקור, תלמיד המחלקה לגרפיקה של בצלאל (1967-1970), יצא לאור כצייר בקנה מידה מלא וגדול בזכות גלריה דביר התל אביבית, שהציגה אותו בשנים האחרונות בתערוכות יחיד.
 
כצייר שחי שנים מול הסטודיו של זריצקי בקיבוץ צובה, מצפים ממנו, כמעט באופן אוטומטי, שיצהיר על קשר עמוק עם המנהיג של הציור הישראלי, אבל קשר אישי לא נוצר ביניהם אף פעם. הזקן התייחס אליו כאל ילד מתחיל, וגם כשאשתו, סוניה, דרבנה את צינוביץ' לבוא ולהראות לבעלה את ציוריו, לא זכה ממנו לעידוד מיוחד. למרות זאת מודה צינוביץ', בלי שום קושי, בהשפעתו של זריצקי על ציורי המים שלו. בציורי השמן, לעומת זאת, הוא רואה רק את המפריד.

קו הגבול היסודי המפריד בין הציור של זריצקי לציור של צינוביץ' הוא בנקודת המוצא שלהם: המאסטר המבוגר בא לצובה ובנה לו סטודיו בקומה השנייה, כדי להביט מחלונו הפתוח אל הנוף ולתרגם אותו לקומפוזיציה ציורית מופשטת. צינוביץ', לעומתו, מסתגר במרתף הסטודיו שממול, כדי להתמודד עם עולם נפשי מורכב, שמעורבים בו דיכאון והומור, אקספרסיביות ואפאתיה, צורניות ואמורפיות, הפשטה ונרטיביות, הכול בעת ובעונה אחת, מתוך אינטואיציה ציורית מדויקת. הנטייה שלו לצמצום מונוכרוני מאופק ולשכבתיות דחוסה, תוצאת הנף יד רחב יותר, מקרבת אותו לפי הרגשתו, לציור של קופפרמן. אך גם כך נשאר צינוביץ' חריג לכל אלה במיקוד הנפשי והרגשי שלו, הנובע מעיסוק אוטוביוגרפי- תכונות שמזהות אותו יותר מכל כאקספרסיוניסט, שחסר גם את הפורמליזם הזריצקאי וגם את רוחו הפילוסופית-קונספטואלית של קופפרמן.

אך מעבר לכל האמור, המאפיין העיקרי של צינוביץ', ומה שמסיר ממנו, עקרונית, את תווית "הציור המופשט הישראלי", היא העובדה, שהוא אינו עוסק בעקרונות של ציור מופשט. הציור שלו לא מגיע אמנם, כמעט אף פעם, לפיגורה ממשית וברורה, אך הוא תמיד שואף לצורה ונעצר, אי שם בין שאיפה למימושה. המופשט בפני עצמו, לדבריו, כבר לא יכול לספק אותו. הוא מחדיר בו תחושה של מבוי סתום ושל אי שקט פנימי.

 
צינוביץ': "הרצון להגיע לצורה מבטא בעיני את השאיפה לשלמות. ככה זה לא יהיה סתם ציור. יש חיפוש אחר משהו מסוים, אחרי צורה שעומדת בפני עצמה, שאפשר לשרטט אותה. כשאני עומד מול בד והוא לא מעובד עד הסוף, זה משאיר בי אי שקט, וכשאני מצליח למצוא מוצא מן המבוי הסתום שלפניו אני עומד, באמצעות צורה מסוימת, זה נותן לי שקט, כאילו מצאתי משהו".

הצורה, אומר צינוביץ', היא כמו געייה של פרה, היא היחלצות מן הדיכאון. הדיכאון הוא נושא מרכזי, שמצל על חייו האישיים ועל הציור שלו, ללא אפשרות הפרדה. דיכאון שנמשך, לאורך היום יום, מן האירוע הטראומטי בחייו- פציעה קשה, כשהיה בן 21 , כתוצאה מפצצת ררנ"ט, שהתפוצצה לידו במהלך פעילות מבצעית בצבא.

 
מבחינה פיזית הוא יצא מן האירוע בנס וחזר להלך על שתי רגליו, לאחר תקופת החלמה ממושכת. אך הנס הרפואי לא הצליח למחוק את ההלם הנפשי של הפציעה ואת קשיי ההתמודדות שאחריה. במהלך חייו מאז, גם אחרי שנישא לעירית, בת קיבוץ יפעת ("בלעדי עירית לא הייתי מגיע לאן שהגעתי. כל אישה אחרת הייתה נשברת מזמן"), ותוך כדי גידול שלושה ילדים (שי-בת 22, אמיתי-בן17 ושירה-בת9.5 ), הוא עבר טיפולים, משברים זמניים ואשפוז של מספר חודשים. יותר מעשרים שנה לאחר הפציעה, בתערוכת יחיד שלו בגלריה- דביר, לפני כשנה, ניסה צינוביץ' ללכוד את צללי הדיכאון בדיפטיכון ענק, שקרא לו, במפורש: "דיכאון". הצורה שמשכה ביותר את העין הייתה מין בור שחור, בולע כול, שצינוביץ' הסתייג ממנו כבר בהתחלה: "יותר לא אנסה להתמודד עם הנושא הזה, בציור", אמר אז בגלריה. היום הוא שוב לא מוכן להתחייב על כך. הדיכאון הוא חלק בלתי נפרד מסדר היום האישי והציורי שלו, ואם מבינים את טיב החיבור המיוחד לבין השפיות וההומור, מבינים קצת יותר את הציור של צינוביץ'.
 
כאקספרסיוניסט פיתח צינוביץ' אקספרסיוניזם מזן מיוחד, ששיך באופן מובהק לשנות השמונים, וחסר את תאוות החיים ומתח הצורות של האקספרסיוניסטים המוקדמים. בניגוד לספיראלות המתפתלות של ואן –גוך, לזיגזוגים המחודדים של קישנר ומולר, או לאנרגיית הארי המשתולל של פולוק ודה-קונינג, מוליד הציור של צינוביץ' צורות גולמיות, אמורפיות ומאד לא משוכללות. יש משהו אפאטי, מוותר מראש, בשלב הראשוני שבו מותיר צינוביץ' את הצורות שלו. מתוך הפעילות הציורית המורכבת, האקספרסיבית, מגיע הציור למצב של התהוות צורנית, שעצם הנוכחות הראשונית שלה מספיקה כדי לקרב את הציור אל נקודת השלמות שלו. צינוביץ': אני לא מתמרד נגד העולם. היום אני משלים עם העולם, משלים עם הציור, משלים אפילו עם עצמי ועם מצבי". מאז ומתמיד, הוא אומר, הוא חי בתחושת כפילות לגבי מעורבות פעילה ורצון להשפיע ולשנות. מצד אחד, כקיבוצניק צעיר (הוא נולד וגדל בקיבוץ דפנה, ולצובה הצטרף רק בתקופת לימודיו בבצלאל) התחנך על מעורבות ואכפתיות והיה פעיל ומעורב. "אך מצד שני, תמיד הייתה בי תחושה שלהתערב זה מחוץ לקישורים שלי. פשוט חבל על הזמן. היה בי תמיד דחף פנימי לעזוב הכול ולעמוד מן הצד".
 
גם בתקופה האחרונה, תחת הלחץ החברתי להגיב ולהתערב, מאמין צינוביץ, שגם אם היום יום דכאוני וקשה, הוא אנושי יותר מההקצנה הלאומנית. המצב הפוליטי חודר בכל זאת לציור שלו, בעקיפין, דרך מצבו הנפשי. למשל בעבודה שכותרתה 'אבנים מדורדרות', ציור של גושי סלעים גדולים, מעורפלים, או בציור 'מטוסים מפריעים לישון', שבמרכזו רמז לפרופיל של אדם מרוכז בעצמו ומשני צדדיו מזמזמים נחשי צפע מתפתלים ומטרידים, או בסדרה של ציורים הקרויה 'חייל מרחף' שמתעסקת באופן בלתי נמנע בתוצאות המצב הפוליטי הקשה.
הנושא הוא חלק מרכזי בציור של צינוביץ', והוא מתנסח ככותרת ספציפית בתחילת הציור, במהלך עשייתו, ולפעמים גם בסופו. 'שוקולד' צויר אחרי ששמע במשך יום שלם פרסומות לשוקולד ברדיו, ומתאר מין ספינה, שמפרסיה חומים כשוקולד. 'סטודיו צר, אביב קצר', בניגוד גמור ל'שוקולד', צויר מתוך מחשבות על מוות ומוגבלות החיים. 'מלאכים שלא ראיתי במקומות שלא הייתי' מפנטז על אופטימיות שלא ניתנת להגשמה, 'מופע סלפסטיק עם טילים' צויר בעקבות סלפסטיק, שנערך בקיבוץ ביום- העצמאות האחרון, ומתאר בציור כמעט מונוכרוני התחככות איטית ומעורפלת של שתי צורות מוארכות, מחודדות, דמויות טילים.

הכותרות שמצמיד צינוביץ' לעבודותיו, ספרותיות מאד, חלקן ממש פואטיות בצרוף המיוחד של המילים והדימויים ובחיבור הפתוח שלהן לדימוי הציורי. בהרבה ציורים הוא יוצר מגע או חיכוך בין שתי צורות גולמיות, המתקרבות אחת אל השנייה. השם הגולמני 'שק על שק' קשור לציור עם תחושת חום ראשוני וחושני. למרות שהמופשט הלירי, כאמור, הרבה מאחוריו, יש בציור של צינוביץ' לא מעט פואטיקה לירית, שמבעד לדיכאון שואפת ליופי מסויג, לשלמות של גולמיות.
 
החוש הספרותי המתגלה בכותרות הציורים של צינוביץ', מוצא את ביטויו גם בתחומים אחרים. כשלוחצים עליו הוא מוכן להסגיר כמה ספרים שכתב, במתכונת משפחתית בלבד, לאשתו ולילדיו. בספרים האלה בא לידי ביטוי לא רק כשרון כתיבה ניסתר, אלא גם הצד הגרפי השכוח שלו. כאן הוא הרבה יותר מפורט, הומוריסטי, מלא חיים, ויחד עם זאת מצליח לשמור על פשטות ואיכות אמנותית של צייר ולא של מעצב גרפי. ספרים שזקוקים למו"ל טוב ובעל הבחנה.

במשך כל שנות השבעים, כשהסובבים אותו עסקו באומנות קונספטואלית, עבד צינוביץ' על תחריטים, שהיו בניגוד גמור לציור הנוכחי שלו, שופעי פרטים, דימויים וקווקווים. כשהציג אותם בגלריה 'דוגית' בתל-אביב, נכנס לגלריה אדם צנום ומבוגר, שהתבונן בהם ביסודיות רבה, אחר-כך שאל את הבחור שישב בפינה אם הוא הצייר, והביע בפניו את התרשמותו העמוקה. מי אתה? שאל צינוביץ'. אני סטימצקי, ענה הצייר המפורסם, ופתח בכך הכירות רבת שנים. לאחרונה, כשצינוביץ' ביקר את סטימצקי, המחלים מניתוח בבית-הבראה 'ארזה' הסמוך לצובה, רשם צינוביץ' פורטרט של סטימצקי, ולמחרת צייר בסטודיו את אחד מציורי הנוף היחידים שלו, נוף בפרשנות חופשית מאד, שניקרא: "שמש רכה בארזה".

הגיליונות הגדולים החליפו את הממדים המיניאטוריים של התחריט רק ב-1978. ב-1979 הופיעו גם צבעי המים והשמן. בשנות השמונים המוקדמות, כשהתחיל לצייר בשמן, תחילה על דיקטים גדולים ואחר כך על בדים, נעלמו בהדרגה הקווקווים והקומפוזיציות הצפופות ופינו את מקומם לצורות הגדולות ולמשטחי הצבע הרחבים. החתימה שלו, צינוביץ', בכתב יד עגול וגדול, תפסה בשנים הראשונות את מרכז הציור, כמין רצון לקביעת נוכחות באופן חד-משמעי. היום , לאחר שהציור שלו כבש לעצמו נוכחות בזכות הייחודיות האיכותית שלו, הלכה החתימה והצטמקה, באופן טבעי, עד שהתמקמה,בממדים נורמאליים, בפינה התחתונה של הציור. צינוביץ' כבר לא זקוק להוכחות קיומו כצייר חשוב באומנות הישראלית.
 
                             

 

ציור בצבעי שמן









       
                                                    
תמונה משפחתית, 1971




















רישום בטבע 


















תחריט





















 
   
לייבסיטי - בניית אתרים