פנחס צינוביץ
אתר הבית

תמונות חיים
 
 

         פרולוג: היושב על הגבעה
         על התחריטים של פיני- 1973-1979   
           מאת טלי תמיר                            
                                                
 
           
 
המפגש העכשווי עם התחריטים המוקדמים של פינחס צינוביץ, נעשה על רקע הכרות מתמשכת - לאורך 15 השנים האחרונות- עם הציור שלו, שנראה כניגוד הגמור לכל אפיון אפשרי של תחריט: ציור צבע- על- בד מופשט בעיקרו, המבוצע במברשות גדולות וניזון מתנועות רחבות, מעושר צבעוני עז ואקספרסיבי. המהלך החד שעשה צינוביץ בשנת 1979, כשהפסיק לחלוטין, לעבוד בתחריט והחל לצייר בצבע שמן על בד אינו רק מעבר- ממדיום גרפי למדיום ציורי, משליטה וירטואוזית בקו שחור-לבן להפעלה ספונטנית של כתמי צבע, ומעבודה סיזיפית על ניירות קטנים ל"ציור פעולהיי משוחרר בבדים גדולים, אלא ויתור מודע על שני מימדים מרכזיים בעבודתו: המימד הוידוי והמימד הנרטיבי, צינוביץ- התחריטאי בונה עולם רגשי דחוס בתוך פורמאט קטן: עולם אינטימי, חושפני, שניזון ממצבי נפש פרטיים. צינוביץ הצייר מפנים את העוצמה הרגשית אל תוך המבוך הציורי, מכליל ומערפל, נמנע מצורות מפורשות ומדיבור ישיר, אך נשאר, גם בפורמאטים הגדולים של הציור, אמן אינטימי ואישי ביותר. בעוד שהציור של צינוביץ נבלם, בכל פעם מחדש, על סף של צורה גולמית שלא מתפענחת לשום דימוי ברור, ונשאר לכן, בתחום ההגדרה של "ציור מופשט", התחריטים שלו מאוכלסים בדחיסות בדמויות אנושיות, שיוצרות סיטואציה נרטיבית. הדמויות הללו הן, ברובן, מטאפורות לדמותו שלו, החושפות פנטזיות הישרדות בתוך עולם של פציעה ומועקה פוליטית.
המחקר הדן בקבוצת התחריטים המוקדמת הזו חייב לקחת בחשבון את התאריך שבו החל צינוביץ לעבוד עליהם: שלהי שנת 1973, לאחר מלחמת יום-כיפור. המלחמה נוכחת בהם לא ברמה פוליטית או מחאתית, אלא כהד מעיק לטראומת הפציעה הקשה שעבר צינוביץ בעת שרותו הצבאי ב-1965 הצלקות הגופניות והנפשיות, שהותירה בו הפציעה הזו, באות לידי ביטוי ב"אימת החלל הריק", אימה, שמקבלת כאן משמעות קונקרטית: לא רק במשמעות הקלאסית שלה, כמילוי אובססיבי של מרחב הדף והטענתו בדימויים צפופים, אלא כעיסוק מפורש בהעלמות לתוך ריק: דמות אדם שקווי המתאר שלה נפרמים מעצמם ונפתחים בתאוצה הדרגתית אל תוך חלל הנייר הלבן או, לחילופין, דמות אדם, שנסוגה אל תך עולם פנימי, מנותק מהסביבה: פעם היא בוחרת לשבת בראש גבעה, צומחת עם העשבים, ופעם אחרת היא בורחת מהמציאות אל החלל החיצון, ישובה בתוך כדור פורח.
הלך ההתפתחות הכללי של התחריטים, שנעשו בשש השנים 1973-1979  ניתן לתיאור כמעבר הדרגתי מדומיננטיות של דמות האדם לדומיננטיות של תיאורי נוף. בין שני הקטבים הללו מסתמנים שלבי מעבר נוספים: בתחריטים המוקדמים ביותר (1973-74) מופיעים ראשים ודמויות ספציפיות בתוך שדה של צורות טורדות. בקבוצה מאוחרת יותר (1976-1974) הם הופכים למסכות וליצנים ומקבלים מימד סוריאליסטי-פנטסטי. בקבוצה השלישית (1975-77) נוצר מפגש בין דמות לנוף, כשהנוף מתפקד כמרחב התבודדות נטוש ומרוחק, ובקבוצה האחרונה (1976-79) נעלמת הדמות האנושית ונשאר הנוף לבדו. תיאורי הנוף, המבוססים על מפגש דינאמי של משטחים מקווקווים, מבטאים כבר את ראשית המעבר אל המופשט, שבמובנו העמוק הוא מבקש "להתרחק מן האש", להרחיק את העדות האישית הצורבת, להפנים את החשיפה הביוגרפית ולהישען על שפה ציורית יותר אוניברסאלית. המאבק בין שני היסודות הללו- היסוד האישי-אינטימי והיסוד הציורי-אוניברסאלי הוא שמטעין את הציור המופשט של צינוביץ במתח המיוחד לו. מתח שנע תמיד בין ציור לירי לבין בוטות גולמית וההשראה המטעינה אותו ממשיכה לנוע בין מצבי נפש לבין מצבי טבע ונוף. ההכרות עם התחריטים המוקדמים ועם האיקונוגרפיה הספציפית שלהם היא בחזקת פרולוג למכלול היצירה של צינוביץ, המאפשר להבין טוב יותר את הפרק-המרכזי בעבודתו.

                  הזמנה שפיני הכין, לתערוכת תחריטים

 
 

 

 
לייבסיטי - בניית אתרים